ויקרא: איפה אהרון?

לאורך כל פרשת ויקרא אין דיבור ישיר אל ועל אהרון ואף שמו מוזכר רק אגב בניו, מדוע זה? וכיצד תואם מהלך זה את עיקרו של ספר ויקרא שהוא "תורת הקרבנות" אשר מי שהיה אמון עליהם יותר מכל הוא אהרון?
להלן הפסוקים המתייחסים לזעו של אהרון:

וְשָׁחַט אֶת בֶּן הַבָּקָר לִפְנֵי יְהוָה וְהִקְרִיבוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים אֶת הַדָּם וְזָרְקוּ אֶת הַדָּם עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב אֲשֶׁר פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד:
וְנָתְנוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֵן אֵשׁ עַל הַמִּזְבֵּחַ וְעָרְכוּ עֵצִים עַל הָאֵשׁ:
וְעָרְכוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים אֵת הַנְּתָחִים אֶת הָרֹאשׁ וְאֶת הַפָּדֶר עַל הָעֵצִים אֲשֶׁר עַל הָאֵשׁ אֲשֶׁר עַל הַמִּזְבֵּחַ:
וְשָׁחַט אֹתוֹ עַל יֶרֶךְ הַמִּזְבֵּחַ צָפֹנָה לִפְנֵי יְהוָה וְזָרְקוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים אֶת דָּמוֹ עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב: (א,ה-יא)

וֶהֱבִיאָהּ אֶל בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים וְקָמַץ מִשָּׁם מְלֹא קֻמְצוֹ מִסָּלְתָּהּ וּמִשַּׁמְנָהּ עַל כָּל לְבֹנָתָהּ וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן אֶת אַזְכָּרָתָהּ הַמִּזְבֵּחָה אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַיהוָה: וְהַנּוֹתֶרֶת מִן הַמִּנְחָה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו קֹדֶשׁ קָדָשִׁים מֵאִשֵּׁי יְהוָה: (ב,ב-ג)

וְסָמַךְ יָדוֹ עַל רֹאשׁ קָרְבָּנוֹ וּשְׁחָטוֹ פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וְזָרְקוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים אֶת הַדָּם עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב:(ג,ב)
וְהִקְטִירוּ אֹתוֹ בְנֵי אַהֲרֹן הַמִּזְבֵּחָה עַל הָעֹלָה אֲשֶׁר עַל הָעֵצִים אֲשֶׁר עַל הָאֵשׁ אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַיהוָה(ג,ה)
וְסָמַךְ אֶת יָדוֹ עַל רֹאשׁ קָרְבָּנוֹ וְשָׁחַט אֹתוֹ לִפְנֵי אֹהֶל מוֹעֵד וְזָרְקוּ בְּנֵי אַהֲרֹן אֶת דָּמוֹ עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב:(ג,ח)
וְסָמַךְ אֶת יָדוֹ עַל רֹאשׁוֹ וְשָׁחַט אֹתוֹ לִפְנֵי אֹהֶל מוֹעֵד וְזָרְקוּ בְּנֵי אַהֲרֹן אֶת דָּמוֹ עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב: (ג,יג)

על העלמות הפנייה הישירה אל אחד מחתני השמחה של הקמת המשכן עומד הדרשן במדרש החפץ:
"לא נאמר אהרון שעדיין היה נזוף על מעשה העגל,הדא הוא דכתיב"ובאהרון התאנף ה' מאוד להשמידו"
דברי המדרש אמנם נותנים מענה לשאלה שהועלתה אך מחדדים שאלה אחרת: אם כן לא מוזכר אהרון באופן ישיר בשל היותו עדיין נזוף ע"י ה' בשל מעשה העגל מדוע בכלל מוזכר שמו? והלא בפרשת תצווה לא מוזכר שמו של משה כלל וכלל וההסבר המרכזי גם כן קושר זאת בתוצאות מעשה העגל (" מחה ני נא מספרך אשר כתבת")? אפשר היה לכאורה לכתוב הכהנים בכל מקום בו נאמר בני אהרון או אהרון ובניו ובכל זאת לא נכתב אלא אהרון ובניו.

ניתן לומר לעניות דעתי שחשוב היה לתורה להדגיש דווקא את ההמשכיות של אהרון- בניו- בכל המקומות שהם יש התייחסות לכהנים על מנת להבהיר באופון שאינו משתמע לשני פנים שהכהונה היא נחלתו הבלעדית של זרעו של אהרון ולא ניתן לקנותה בכסף.דווקא בפרשה הפותחת היה חשוב מצד אחד להזכיר את טעותו של אהרון בחטא העגל ולכן לא נאמר באופן ישיר אהרון ומצד שני להדגיש שלמרות חטאו לא איבד את הכהונה הגדולה לו ולזעו אחריו וזאת עושה התורה ע"י שימוש במונח החוזר ונשנה "בני אהרון".

משפטים: שם אלוקים ומשמעויותיו המשתנות

וְהִגִּישׁוֹ אֲדֹנָיו אֶל (1)הָאֱ-לֹהִים וְהִגִּישׁוֹ אֶל הַדֶּלֶת אוֹ אֶל הַמְּזוּזָה וְרָצַע אֲדֹנָיו אֶת אָזְנוֹ בַּמַּרְצֵעַ וַעֲבָדוֹ לְעֹלָם (כא,ו)
וַאֲשֶׁר לֹא צָדָה (2)וְהָאֱ-לֹהִים אִנָּה לְיָדוֹ וְשַׂמְתִּי לְךָ מָקוֹם אֲשֶׁר יָנוּס שָׁמָּה (כא,יג)
אִם לֹא יִמָּצֵא הַגַּנָּב וְנִקְרַב בַּעַל הַבַּיִת אֶל (3)הָאֱ-לֹהִים אִם לֹא שָׁלַח יָדוֹ בִּמְלֶאכֶת רֵעֵהוּ (כב,ז)
עַל כָּל דְּבַר פֶּשַׁע עַל שׁוֹר עַל חֲמוֹר עַל שֶׂה עַל שַׂלְמָה עַל כָּל אֲבֵדָה אֲשֶׁר יֹאמַר כִּי הוּא זֶה עַד (4)הָאֱ-לֹהִים יָבֹא דְּבַר שְׁנֵיהֶם אֲשֶׁר יַרְשִׁיעֻן (5)אֱ-לֹהִים יְשַׁלֵּם שְׁנַיִם לְרֵעֵהוּ (כב,ח)
זֹבֵחַ (6)לָאֱ-לֹהִים יָחֳרָם בִּלְתִּי לַ-י-ה-וָ-ה לְבַדּוֹ (כב,יט)
(7)אֱ-לֹהִים לֹא תְקַלֵּל וְנָשִׂיא בְעַמְּךָ לֹא תָאֹר (כב,כז)
וּבְכֹל אֲשֶׁר אָמַרְתִּי אֲלֵיכֶם תִּשָּׁמֵרוּ וְשֵׁם (8)אֱ-לֹהִים אֲחֵרִים לֹא תַזְכִּירוּ לֹא יִשָּׁמַע עַל פִּיךָ (כג,יג)
וְאֶל אֲצִילֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁלַח יָדוֹ וַיֶּחֱזוּ אֶת (9)הָאֱ-לֹהִים וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ (כד,יא)
וַיָּקָם מֹשֶׁה וִיהוֹשֻׁעַ מְשָׁרְתוֹ וַיַּעַל מֹשֶׁה אֶל הַר (10)הָאֱ-לֹהִים (כד,יג)

שם אלוקים מוזכר בפרשת משפטים- העוסקת דווקא בעניינים שבין אדם לחברו- פעמים רבות,במשמעויות שונות: לעיתים כשם כולל לדיינים ולעיתים כשמו של הקב"ה במידת הדיןמדוע מושווים הדיינים לאלוקים? כיצד ניתן לזהות מפשט הפסוק לאיזו משמעות מכוונת התורה?

1.וְהִגִּישׁוֹ אֲדֹנָיו אֶל הָאֱ-לֹהִים - לבית דין, צריך שימלך במוכריו שמכרוהו לו (רש"י,שם).
2. וַאֲשֶׁר לֹא צָדָה וְהָאֱ-לֹהִים אִנָּה לְיָדוֹ-וּמִן קֳדָם יְ-יָ אִתִּמְסַר לִידֵהּ (אונקלוס)
3. וְנִקְרַב בַּעַל הַבַּיִת אֶל הָאֱ-לֹהִים אִם לֹא שָׁלַח יָדוֹ בִּמְלֶאכֶת רֵעֵהוּ- אל הדינין לדון עם זה ולשבע לו שלא שלח ידו בשלו (רש"י,שם)
4.עַל כָּל אֲבֵדָה אֲשֶׁר יֹאמַר כִּי הוּא זֶה עַד הָאֱ-לֹהִים יָבֹא דְּבַר שְׁנֵיהֶם אֲשֶׁר יַרְשִׁיעֻן אֱ-לֹהִים יְשַׁלֵּם שְׁנַיִם לְרֵעֵהוּ- עַל כָּל אֲבֶדְתָּא דִי יֵימַר אֲרֵי הוּא דֵין לִקֳדָם דַיָנַיָא יֵיעוֹל דִין תַּרְוֵיהוֹן דִי יְחַיְבוּן דַיָנַיָא יְשַׁלֵם עַל חַד תְּרֵין לְחַבְרֵהּ (אונקלוס,שם)
5.זֹבֵחַ לָאֱ-לֹהִים יָחֳרָם- לעבודה זרה (רש"י)
6. אֱ-לֹהִים לֹא תְקַלֵּל-הרי זו אזהרה לברכת השם, ואזהרה לקללת דין: (רש"י,שם)
7. וְשֵׁם אֱ-לֹהִים אֲחֵרִים לֹא תַזְכִּירוּ - ללמדך ששקולה עבודה זרה כנגד כל המצות כלן (רש"י,שם)
8. וַיֶּחֱזוּ אֶת הָאֱ-לֹהִים -וַחֲזוֹ יָת יְקָרָא דַיְ-יָ (אונקלוס,שם)
9.וַיַּעַל מֹשֶׁה אֶל הַר הָאֱ-לֹהִים - וּסְלֵיק משֶׁה לְטוּרָא דְאִתְגְלִי עֲלוֹהִי יְקָרָא דַיְ-יָ (אונקלוס,שם)

שם אלוקים מוזכר בפרשת משפטים 10 פעמים ב-9 פסוקים שונים(ואולי המספר מכוון כנגד עשרת הדיברות?) אך ברוב המקרים הוא מתורגם ע"י אונקלוס ומפורש ע"י רש"י כשם נרדף לדיינים.הדיינים מתבקשים להתרב עוד יותר לצלם האלוקים שבהם ולשפוט ולדון בעיניני העולם הזה כאילו הם רואים את הדברים מעיניו של היושב במרומים ולכן זכו לתואר "אלוקים", יש כאן דרישה גבוהה מאוד מהם להידמות לשופט כל הארץ.באותם פסוקים בהם שם אלוקים מכוון כנגד ע"ז הרי שמובן הנ"ל מובן היטב מן ההקשר שהרי הקונוטציה בקירבה אל אותם אלוקים היא שלילית ("שם אלוקים אחרים לא תזכירו,זבח לאלוקים יחרם).כאשר מוזכר שם אלוקים במשמעות של בורא שעולם כפשוטו הרי שאז מתרגם זאת אונקלוס כ "כבוד ה'" שהרי אין אצילי ב"י באמת יכולים לראות את אלוקים ממש והר האלוקים נקרא כך כי זהו ההר שבו נגלה כבוד ה': ההתממשקות של בני אדם לאלוקים היא עקיפה מפאת כבודו ולכן התרגום נוקט בלשון "כבוד ה'".
המקום היחדי בו שם אלוקים מתורגם כפשוטו השם הוויה הוא בפסוק "וְהָאֱ-לֹהִים אִנָּה לְיָדוֹ" שכן שם אלוקים מתערב באופן יוצא דופן ע"מ להביא לדין צדק את מי שהרג בשוגג ( ראו בהרחבה דברי רש"י על הפסוק) , זוהי מעורבות שבני האדם לא רואים אותה בסדר היום שלהם, בעיניהם מדובר במקרה אלא שבאה התורה ומאירה את עיננו שאין מקרה (אותיות מקרה הן ה' רקם) והכל מכוון ע"י אלוקים בכבודו ובעצמו .

יתרו: שבע שמות ושני כינויים

וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ כהֵן מִדְיָן חֹתֵן משֶׁה אֵת כָּל-אֲשֶׁר עָשָׂה אֱ-לֹ-הִ-י-ם ....
וַיִּקַּח יִתְרוֹ חֹתֵן משֶׁה אֶת-צִפּרָה אֵשֶׁת משֶׁה אַחַר שִׁלּוּחֶיהָ
וַיָּבא יִתְרוֹ חֹתֵן משֶׁה וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ אֶל-משֶׁה אֶל-הַמִּדְבָּר אֲשֶׁר-הוּא חֹנֶה שָׁם הַר הָאֱלֹהִים
וַיּאמֶר אֶל-משֶׁה אֲנִי חֹתֶנְךָ יִתְרוֹ בָּא אֵלֶיךָ וְאִשְׁתְּךָ וּשְׁנֵי בָנֶיהָ עִמָּהּ
וַיֵּצֵא משֶׁה לִקְרַאת חֹתְנוֹ וַיִּשְׁתַּחוּ וַיִּשַּׁק-לוֹ וַיִּשְׁאֲלוּ אִישׁ-לְרֵעֵהוּ לְשָׁלוֹם וַיָּבאוּ הָאהֱלָה
וַיְסַפֵּר משֶׁה לְחֹתְנוֹ אֵת כָּל-אֲשֶׁר עָשָׂה יְ-ה-וֹ-ָה לְפַרְעה וּלְמִצְרַיִם....
וַיִּחַדְּ יִתְרוֹ עַל כָּל-הַטּוֹבָה אֲשֶׁר-עָשָׂה יְ-ה-וָֹ-ה לְיִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הִצִּילוֹ מִיַּד מִצְרָיִם
וַיּאמֶר יִתְרוֹ בָּרוּךְ יְ-ה-וָ-ה אֲשֶׁר הִצִּיל אֶתְכֶם מִיַּד מִצְרַיִם וּמִיַּד פַּרְעה אֲשֶׁר הִצִּיל אֶת-הָעָם מִתַּחַת יַד-מִצְרָיִם
וַיִּקַּח יִתְרוֹ חֹתֵן משֶׁה עלָה וּזְבָחִים לֵאלֹהִים וַיָּבא אַהֲרן וְכל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל לֶאֱכָל-לֶחֶם עִם-חֹתֵן משֶׁה לִפְנֵי הָאֱלֹהִים
וַיַּרְא חֹתֵן משֶׁה אֵת כָּל-אֲשֶׁר-הוּא עשֶׂה לָעָם
וַיּאמֶר חֹתֵן משֶׁה אֵלָיו לֹא-טוֹב הַדָּבָר אֲשֶׁר אַתָּה עשֶׂה
וַיִּשְׁמַע משֶׁה לְקוֹל חֹתְנוֹ וַיַּעַשׂ כּל אֲשֶׁר אָמָר
וַיְשַׁלַּח משֶׁה אֶת-חֹתְנוֹ וַיֵּלֶךְ לוֹ אֶל- אַרְצוֹ

מדוע משתנה תוארו ושמו של יתרו לאורך כל הפרשה ומה בא הדבר ללמדנו?

שבע פעמים מוזכר השם יתרו בפרשה הקרויה על שמו.שבע פעמים- אפשר לומר כנגד שבע השמות השונים של יתרו כמובא ברש"י: "שבע שמות נקראו לו: רעואל, יתר, יתרו, חובב, חבר, קני, פוטיאל.." (רש"י,יח,א) יתרו מייצג כאן את אומות העולם וממילא שבע שמותיו מסמלים גם את 70 אומות העולם.מה מביא לשינוי הכנויים שלו לאורך הפרשה? דומה כי יש כאן תהליך של הסרת קליפות מצד יתרו, החל מיִתְרוֹ כהֵן מִדְיָן חֹתֵן משֶׁה ועד למעמד המזוקק ביותר שלו: חותן משה.
כל אחד מהכינויים של יתרו מאיר פן באופיו:
יתרו כהֵן מִדְיָן- זו הקליפה החיצונית ביותר של יתרו המזכירה לנו את עברו כעובד עבדוה זרה ואת מקום הולדתו וסביבתו המקורית- מדין.ברגע שיתרו שומע אץ כל מה שעשה אלוקים הוא מסיר קליפה זו ומשלב זה נותר "יתרו חותן משה".
יִתְרוֹ חֹתֵן משֶׁה- מצד אחד עדיין נשאר בו עצמיות והכרה באישיותו הקודמת - יתרו ומצד שני הוא מיוחס כבר למשה, בתור חותנו,בשלב זה בעיקר בשל דאגתו לאיחוד המשפחתי בין משה לרעייתו ובניו.בשיחה האינטימית בינו לבין משה אין הוא מתקרא חותנו אלא מרשה לעצמו לראות את צד ה"יתרו" שבו,זה שיודכע לראות את היתרון שבכל עניין, במקרה זה היתרון הגדול שבחסדיו של ה' לב"י.

חֹתֵן משֶׁה- מהרגע שבו יתרו מופיע לצד משה בפומבי (החל מפסוק י"ג) הוא כבר מסיר לגמרי את קליפת האגו שלו (יתרו) וכינויו משלב זה והלאה הוא רק "חותן משה".מתוך התבטלות מוחלטת זו כלפי משה הוא מרשה לעצמו לתת עצות למשה בהנהגת ושפיטת העם ויתכן שדווקא בזכות הענווה הגדולה ממנה נאמרים הדברים הרי שעצתו נופלת על אזניים קשובות ומתקבלת הלכה למעשה, גם אם בשינויים מסויימים.

יתרו הסיר אם כן את קליפת עברו ככוהן לע"ז ואת קליפת אישיותו כיתרו המנהיג והמוביל ונתר עם הכינוי הנשגב ביותר אליו יכל להגיע "חותן משה" וממילא מי שזוכה להיות חותן למשה הרי שתואר זה בפני עצמו מעיד על העוצמה והמעלה הגבוהה בא היה יתרו מלכתחילה , בתחילה בפוטנציאל וכעת, בסמוך למתן תורה במימוש אותו פוטנציאל. ואם יתרו שלא היתה ע"ז שלא ניסה יכול לעבור תהליך שכזה- ודאי שכל אחד יכול, אם רק ירצה.